נהיגה בשכרות היבטים פיסיולוגיים

מאת: השופט ד"ר אחיקם סטולר, LLB, PhD (כימיה)*
ד"ר יורם פינקלשטיין MD,PhD **

המסגרת החוקית לבדיקת שכרות

• על-פי סעיף 169 ב´ (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), "לא ינהג אדם רכב בדרך או מקום ציבורי ולא יניעו אם הוא שיכור".
• על-פי סעיף 169 ב´ (ג) לתקנות "יראו אדם שיכור… אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה".
• "אלכוהול" כהגדרתו בסעיף 169א. לתקנות – כוהל אתילי, אתנול, אתיל אלכוהול;
• "המידה הקבועה" – כהגדרתה בסעיף 169א הנ"ל: היא, בין היתר, חמישים מיליגרם של אלכוהול במאה מיליליטר של דם;

מחוקק המשנה לא הסתפק בכך ואף ראה לנכון להורות בתקנה 169ח´ לתקנות, על הדרך, בה תיבדק דוגמת הדם במעבדה.

כך גם התווה מחוקק המשנה את הדרך לדיגום הדם ולאריזת הדגימה, באופן שהבדיקה תייצג נאמנה את ריכוז האלכוהול בדם בעת לקיחת הדגימה.

משילוב של ההוראות הנ"ל עולה, שכדי להרשיע בעבירה של נהיגה בשיכרות – "שיכור בהיותו נוהג ברכב" – על פי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) [תשכ"א-1961].

על פי התקנות, על התביעה מוטל להראות, מעבר לספק סביר, כי במועד הקובע (כדוגמת אירוע התאונה), ריכוז הכוהל האתילי (או האתנול, או האתיל אלכוהול) בדמו של הנהג היה גבוה מריכוז של 50 מיליגרם (מ"ג) ל-100 מיליליטר (מ"ל) של דם.

כפי שיובהר במאמר זה

יש צורך ליזום שינוי חקיקה, מכיוון שעל פי הדין, בנסיבות מסוימות, על פי לשון החוק, אין להרשיע חשוד בעבירה של נהיגה בשכרות, על אף שבדיקת דמו של החשוד מצביעה על כך שבדמו נמצא ריכוז אלכוהול העולה על 50 מ"ג ל-100 מ"ל של דם.

(לצורך הנוחות יכונה להלן: 50 מ"ג% – מיליגרם אחוז).

הוראות דומות באשר למידה הקבועה ניתן למצוא בתקנות הטיס (רשיונות לעובדי טיס), תשמ"א-1981 ובתקנות הטיס (הפעלת כלי טיס וכללי טיסה) (חלק 1), תשמ"ב-1981 (להלן: תקנות הטיס).

ברם, למרות הדמיון הרב בהסדר באשר לריכוז האלכוהול, נקבע בתקנות הטיס, איסור למלא תפקיד של איש צוות בכלי טיס וזאת תוך שמונה שעות מאז שתיית משקה אלכוהולי.

בלי כל קשר לריכוז האלכוהול בדם או לכל הסיכון כתוצאה משכרות. יחד עם זאת, יש איסור להפעיל כלי טיס ברמת אלכוהול העולה על 50 מ"ג%.

היבטים פיסיולוגיים כתוצאה מאלכוהול

האלכוהול משפיע השפעה פסיכוטרופית מדכאת על מערכת העצבים המרכזית. מדידה נכונה וישירה של ריכוז האלכוהול היא בדגימה של רקמת המוח עצמה.

מסיבות ברורות, בחיי היומיום (למעט במקרים של נתיחה שלאחר המוות) מבוצעת מדידה עקיפה – ריכוז האלכוהול בדם.

הדם הוא המעביר את האלכוהול מהמעי הדק לכל רקמות הגוף, בכללן למוח. ממצאים ניסיוניים הראו כי ריכוז האלכוהול בדם מתייחס באופן ישיר לריכוז האלכוהול במוח.

לפיכך, מנקודת המבט של הרפואה המשפטית, רמת האלכוהול בדם נתקבלה כמדד מקובל לכמות האלכוהול המשפיע על הגוף.

יש יחס ישיר בין ריכוז האלכוהול בדם לבין התנהגות השותה ומצבו הפיסיולוגי:

• ברמת אלכוהול של עד 50 מ"ג%, תיתכן הרגשה של זחיחות בינונית, אין השפעה ממשית.
• כאשר רמת האלכוהול בדם נעה בתחום שבין 50 – 100 מ"ג% ניתן להבחין בירידה בעכבות,
  עליה בביטחון העצמי, ירידה בתשומת הלב, שינוי בשיקול הדעת – בעיקר בנוגע לזמן ולמרחק,
  דברת, והפרעה תחושתית מסויימת.
• ברמת אלכוהול בתחום שבין 100-150 מ"ג% – דיבור עילג, הפחתה ביציבות, בחילה, עליצות
  מופרזת, בלבול מסויים, איבוד שקול הדעת הביקורתי, הפרעה בזיכרון, ישנוניות, האטת זמן
  התגובה.
• ברמת אלכוהול בתחום שבין 150-200 מ"ג% – בחילה, רעד, חוסר יציבות בהליכה. מצב של
  שיכרות ברורה.
• רמת אלכוהול בתחום שבין 200- 300 מ"ג% – אבדן התיאום בתנועות, בלבול שכלי בולט,
  רגשנות מופרזת, סחרחורת, ירידה בתחושת הכאב, חוסר התמצאות, פזילה והפרעות בראיה,
  הקאה והכרה מעורפלת.
• רמת אלכוהול בדם בתחום שבין 300- 400 מ"ג% – הכרה מעורפלת עד חוסר הכרה, ירידה
  ניכרת בתגובה לגירויים, הזעה, הרחבת נימיות העור. עלולה להתרחש אספירציה (שאיפת תוכן
  הקיבה לדרכי הנשימה).
• רמת אלכוהול של למעלה מ 400 מ"ג% – חוסר תחושה, דיכוי התגובות, דיכוי נשימתי, תמט כלי
  הדם ההקפיים, ירידה בטמפרטורת הגוף, חוסר הכרה עמוק, מוות (ראה מובאות 1-2).

על פי נקבע ריכוז האלכוהול בדם?

ריכוז האלכוהול בדם נקבע על ידי קצב ספיגת האלכוהול למחזור הדם וקצב סילוק האלכוהול ממחזור הדם. אלכוהול מופיע בדם תוך דקות מספר לאחר השתייה.

ריכוז האלכוהול הולך ועולה באיטיות, בתהליך הספיגה מהקיבה ומהמעי למערכת הדם. כאשר כל האלכוהול נספג, מושגת רמה מקסימלית של האלכוהול בדם.

גורמים רבים קובעים את קצב ספיגת האלכוהול למחזור הדם: משך זמן השתייה, תכולת האלכוהול במשקה, כמות המשקה האלכוהולי, סוג המשקה האלכוהולי ותכולת הקיבה בזמן השתייה.

לדוגמה: בירה נספגת לאט יותר בהשוואה לאלכוהול טהור, מהול במים בריכוז שווה (קרוב לודאי בשל תכולת הפחמימות שבבירה). כשמדובר בריכוז יש להביא בחשבון גם את משקלו של הנהג הנבדק.

סילוק האלכוהול מהגוף נעשה בכבד ובריאות וגם הוא מושפע מנתונים אינדיבידואליים – אדם המורגל בשתייה (שתיין כרוני) מסלק, בדרך כלל, את האלכוהול בקצב מהיר מאדם שאינו מורגל בשתייה ובלבד שמערכות הפירוק והפינוי – הכבד הריאות והמערכות המטבוליות בכללותן, מתפקדות כראוי.

שתיית אלכוהול כשהקיבה ריקה מביאה לספיגה מהירה של האלכוהול, בהשוואה לכמות זהה של אלכוהול הנצרכת כשיש מזון בקיבה. ריכוז האלכוהול בדם בכל רגע נתון נקבע על פי מידת ספיגתו וקצב סילוקו.

תהליכי סילוק האלכוהול מתחילים בד בבד עם ראשית הספיגה. ככל שמשך הזמן הכולל, הדרוש לספיגה מלאה, הוא ממושך יותר, כך גם יפחת ריכוז האלכוהול הכולל בדם (ראה תרשים).

משתנים במשנים את השפעת האלכוהול

מספר המשתנים הרב, המשפיע על רמת האלכוהול בדם, מאפשר מצב שבו רמת אלכוהול מירבית בדם תתקבל רק לאחר שעתיים או שלוש שעות ממועד השתייה.

החישוב הוא תיאורטי, ובהנחה שכל האלכוהול נצרך באחת. לכל אדם דינאמיקה שונה של ספינת אלכוהול (ותרופות או תרכובות בכלל). הדינאמיקה נקבעת עפ"י נתונים אישיים.

החישוב מתייחס לשיא הרמה בדם, תוך התעלמות מהספיגה ההדרגתית במשך זמן סביאתו של האלכוהול ותוך התעלמות מפינוי האלכוהול מהדם עקב פירוקו ההדרגתי במהלך השתייה.

כאמור, בעת השתייה כבר מתפרק חלק מהאלכוהול במסלולים המטבוליים הידועים.

קצב הפינוי הוא בשיעור 10 מ"ג% בשעה באדם עם מטבוליזם בסיסי (BMR) נמוך מאד ופי שלושה מכך באלכוהוליסטים.

דגימת הדם מייצגת ומקבעת את רמת האלכוהול בדם בזמן הדגימה עצמה. מאחר שדגימת הדם נעשית במרבית המקרים, אם לא בכולם, במועד מאוחר יותר מהמועד הקובע (זמן הנהיגה או הארוע התאונתי).

אזי לא ניתן לומר בשום פנים ואופן כי ריכוז האלכוהול בדם שנמצא בבדיקה, מייצג את ריכוז בדם במועד הקובע. מטבע הדברים, דגימת הדם נלקחת מהנהג החשוד זמן מה לאחר המועד הקובע.

מה קורה לאחר תאונת דרכים

כך למשל, במקרה של תאונת דרכים. המעורבים מועברים בשלב הראשון לבית החולים.

במרבית המקרים בוחן התנועה מגיע לבית החולים לאחר שביקר במקום התאונה, ערך מדידות ודאג לפינוי ציר התנועה. אם הנהג המעורב מעורר את חשדו של הבוחן, מבקש האחרון מהרופא המטפל לקחת דגימת דם מהנהג.

אם ימצא כי בדמו של הנהג ריכוז אלכוהול גבוה מ- 50 מ"ג% (המידה הקבועה), אין בכך ראיה כי הנהג שיכור בעיני החוק בעת אירוע התאונה.

כלומר, ריכוז גבוה מהמידה הקבועה שעתיים או שלוש לאחר התאונה אינו מצביע בהכרח על כך שבעת התאונה היה ריכוז האלכוהול בדמו של הנהג מעל המידה הקבועה.

באותם מקרים שבהם שתה הנהג משקה אלכוהולי, סמוך למועד התאונה, כאשר בטנו הייתה מלאה, ניתן לומר שריכוז האלכוהול בדמו בעת התאונה יהיה נמוך מריכוז האלכוהול שימצא בדמו בתחום של שלוש שעות ממועד השתייה.

ריכוז אלכוהול בדם

חישובו של אחוז האלכוהול במשקה שנצרך נעשה עפ"י ריכוזו בנפח המשקה. פיזורו של האלכוהול בגוף האדם מחושב עפ"י ערך נפח הפיזור של האלכוהול (ערך פרמקולוגי), המוכפל במשקל האדם (מובאה 3).

התרשים מייצג את ריכוז האלכוהול כפונקציה של הזמן שחלף ממועד השתייה – דוגמה של מקרה תאונה שארעה כ- 40 דקות לאחר שתיית משקה אלכוהולי, שנצרך על בטן מלאה (לאחר ארוחה שעיקרה פחמימות – תפוחי אדמה), ודגימת דם שנלקחה כשעה וחצי לאחר התאונה (להלן: "דגימת הדם").

למרות שריכוז האלכוהול בדגימת הדם מצביעה על ריכוז גבוה מהמידה הקבועה, לא ניתן יהיה להרשיע את הנהג בנהיגה בשכרות.

בשל העובדה שדגימה זו נלקחה מהנהג בין שעתיים לשלוש לאחר השתייה או כשעה וחצי לאחר התאונה, אין הדגימה מייצגת בשום פנים ואופן את ריכוז האלכוהול בדמו של הנהג בשעת התאונה.

בדוגמה זו, למרות ריכוז גבוה מהמידה הקבועה של אלכוהול שנמדד בדמו של הנהג כשעה וחצי לאחר התאונה: ריכוז האלכוהול, בעת התאונה בדמו נמוך מהמידה הקבועה (הסף הקבוע בחוק).

לפיכך לא ניתן להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות.

סעיפים בחוק

ההלכה היא, שהרשעה בעבירה של נהיגה בשעת שכרות יכול ותושג לא רק על יסוד הראיות הכמותיות המנויות בתקנה 169א´ לתקנות התעבורה (ר´ ר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ´ מדינת ישראל, פ"ד מ (4) 463) [להלן: עניין עודה].

שם נקבע כי:
"האמור בתקנות 169א ו-169ב לתקנות התעבורה לא בא למעט או לקבוע בלעדיות בעניין הוכחת השיכרות, אלא בא לקבוע, כי מי שנתון תחת השפעת סמים משכרים או מסוכנים.

או מי שיש לו ריכוז של אלכוהול במידה העולה על הקבוע בפרק השישי לתקנות התעבורה, יראו אותו כשיכור, גם אם אין סימנים אחרים המצביעים על שיכרותו" (שם ע´ 464)

"כדי למנוע ויכוח בשאלה, אם כמות אלכוהול פלונית הופכת אדם לשיכור, נקבע, כי אמת המידה של התקנות יש בה, בכל מקרה, כדי להוות הנחה החלטית לכך, כי מי שיש בו ריכוז של אלכוהול במידה העולה על מה שקבוע בתקנות התעבורה, נחשב לעולם לשיכור לצורכי הגדרת העבירות.

לפי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ותקנה 26 לתקנות התעבורה נבחנת לפי אותה ידה – ולצורכי הוראותיו של סעיף 64ב לפקודה הדן בהגדרתו של המושג "שיכור"…….

יש להבחין מבחינה מושגית בין הוראת האיסור העונשית שבפקודת התעבורה [נוסח חדש] או שבתקנות התעבורה לבין דרך ההוכחה של העבירה.

הסמכות לדרוש בדיקות ולהגיש אישורים בדבר תוצאות הבדיקות באה להוסיף על דרך ההוכחה הרגילה בשל אי הוודאות וחוסר הדיוק המדעי שבה.

עריכת בדיקה מדעית בהתאם לתקנות

יכולה לעמוד לפני בית המשפט השאלה, אם הראיות הכלליות בדבר שיכרותו של פלוני, בלי שנערכה לו בדיקה מדעית כפי שהתקנות מאפשרות אותה.

די בהן בנסיבותיו של כל מקרה כדי לשכנע, מעל לכל ספק סביר, שהנהג היה שיכור אותה שעה, ובית המשפט יכריע על-פי אמות המידה המקובלות עליו במשפט פלילי……

יש סיכון בהסתמכות על התרשמות סובייקטיבית חיצונית של שוטר או של אדם אחר, והשיטות המדעיות בדרך כלל אמינות ובדוקות יותר, ודברים אלה על בית המשפט לשוות לנגד עיניו.

אולם אין ללמוד מכך, שהמחוקק קבע אפשרות הוכחה בלעדית על-ידי בדיקה מדעית, וכי בכך נסתתמה לחלוטין הדרך בפני קבלת ראיות אחרות, אשר באמצעותן מבקשת התביעה להוכיח את השיכרות, אף כשלא נערכה בדיקה מדעית כאמור.

הכלל הגדול הוא, בכל מקרה, שדרושות ראיות אמינות, המוכיחות את הטענה מעל לכל ספק סביר."

הלכת עודה אושרה גם בעניין גנני (ר´ ע"פ 424/90 גנני לב נ´ מדינת ישראל, פ"ד מד 3 741) [להלן: עניין גנני].

בעניין גנני הנ"ל המליץ בית המשפט העליון שמן הראוי שאנשי המשטרה יונחו באמצעות קריטריונים לגבי המאפיינים החזותיים וההתנהגותיים הדרושים לתישאולו ולאיבחונו של נאשם בנהיגה בעת שיכרות ולקביעת מימצאים לעניין של קיום חשד סביר לעניין זה (שם עניין גנני ע´ 742 ה-ז).

מטרתו של מאמר זה, בין היתר, לחדד את טיב ההנחיות שיש להנחות את השוטרים באשר למאפיינים החזותיים וההתנהגותיים.

מחלות שמדמות נהיגה תחת השפעת אלכוהול

במקרה אחר, לא נלקחה כלל דגימת דם. החשוד, לדבריו, שתה כוס יין במפגש חברתי, אכל ארוחה קלה או סלטים בבית קפה במקביל לשתיית אלכוהול כעשר שעות לפני התאונה.

החשוד מסר על הימנעותו משתייה בדרך כלל, עקב היותו לוקה בתסמונת ג´ילברט (הפרעה תורשתית המתבטאת בצהבת קלה המופיעה מדי פעם עקב חסר אנזימטי בכבד).

בסמוך לתאונה לא נלקחה מהחשוד דגימת דם כך גם מאוחר יותר, בחדר המיון אליו הובא, לא נלקח דם לבדיקת אלכוהול. בקבלתו לחדר המיון צוינו: "ריח אלכוהול מהפה" ו"עיניים אדומות".

כמו כן תועדו סימני חבלה סביב ארובת עין ימין, מעל לקשת העול, בקרקפת ובפנים. לא נמצא חסר נוירולוגי.

ההכרה, עפ"י דירוג גלזגו, היתה צלולה (GCS=15/15). בבדיקה נוספת, ע"י נוירולוג, צוין שהנבדק לא איבד הכרתו וזכר היטב פרטי התאונה עד לקבלת המכה. "בדיקה נוירולוגית, כולל אישונים, גלגלי העיניים, כוח גס וקואורדינציה – תקינה". לא נמצא חסר נוירולוגי.

במקרה זה: הנתונים הקליניים לבדם יכולים היו להצביע על שכרותו של החשוד, אם אכן היה שיכור.

זאת בהיעדרה של עדות מעבדתית לרמת אלכוהול אתילי (אתנול) בדם. הנתונים הקליניים תועדו ע"י הרופאים הבודקים בסמוך לתאונה, במסמכים הרפואיים של חדר המיון.

נתונים נוספים

נתונים קליניים נוספים, ממקור שאינו רפואי, ניתן למצוא במקרה זה (כבמקרים אחרים) בהודעותיהם של אנשי המשטרה ובעדויותיהם של המעורבים בתאונה.

על פי הרישומים הרפואיים: לא נצפה ממצא נוירולוגי כלשהוא בכל אחד מהבדיקות הפיסיקליות הרפואיות שביצעו שלושה רופאים שונים. ברישומם של פרטי הבדיקה הנוירולוגית צוינה במפורש תקינותה של הקואורדינציה.

מבחני הקואורדינציה (כגון מבחן אצבע-אף) רגישים, יותר מכל מבחן נוירולוגי אחר, לעלייתה של רמת אתנול בדם. מבחנים קליניים אלה מופרעים כאשר רמת אתנול בדם עולה על 50 מ"ג% (המידה הקבועה).

ממצאים נוירולוגיים

במקרה הנדון, הנבדק אינו אלכוהוליסט כרוני (איש לא טען כך ואף לא היה זה הרושם בעת קבלת האנמנזה).

מכאן, שתקפותם של הממצאים הנוירולוגיים (התקינים) איננה מוטלת בספק:

לאדם שאינו שתיין קבוע קיים סף סבילות (tolerance) נמוך לאלכוהול; סביר מאד להניח, שבאדם זה יסתמנו הממצאים הקליניים כמתואר בספרות הרפואית, ללא סטייה משמעותית מהנורמה.

דהיינו: הממצאים הקליניים (ליקוי בתיפקודי המוחון) היו אמורים להסתמן בבירור כבר ברמה של 50 מ"ג% אתנול בדמו של החשוד.

על כן ניתן היה לצפות, בסבירות רבה מאד, לדיסמטריה (כגון ליקוי במבחן אצבע-אף) ולליקויים נוספים בקואורדינציה. היעדרם של ליקויים בתיפקודי המוחון הללו העיד, בסבירות רבה מאד, על כך שרמת אתנול בדם היתה נמוכה מ-50 מ"ג%, אילו בוצעה בדיקת הדם בזמן אמת.

השוטרים שבחנו במקרה הנדון את מקום התאונה ואת המעורבים בה, זמן קצר לאחר שאירעה, לא כללו ברישומיהם כל התייחסות לתופעות של אי-דיוק בתנועות (ליקוי בקואורדינציה) והיעדר יציבות (אטאקסיה).

אלה תופעות נצפות היטב גם על ידי מי שאינם רופאים.

סימנים ראשוניים

ממצאים בולטים אלה מבטאים פגיעה במנגנונים העצביים של שיווי המשקל הקשורים במוחון.

הם מוכרים היטב כסימנים ראשוניים של שכרות – הן בפולקלור העממי והן בחיי היומיום. דיווחם של השוטרים בעת הארוע היה פרטני ומדוייק.

אי ההתייחסות לקואורדינציה וליציבה והיעדרות של "מבחן יציבות" בדיווח המשטרתי עלו בקנה אחד עם ממצאיה התקינים של הבדיקה הרפואית הנוירולוגית שבוצעה בחדר המיון.

מצב ההכרה מהווה מדד קליני מהותי לקביעתו של מצב השכרות. בעת בדיקותיהם של כל אחד משלושת הרופאים בחדר המיון, היה החשוד בהכרה מלאה.

המדד לצלילות ההכרה היה מקסימלי (GCS = 15/15). הנבדק השיב לעניין על כל השאלות, הבין דבר מתוך דבר, ודיווח בדייקנות על מיחושיו.

כל הבודקים ציינו את מצב ההכרה התקין ומרישומיהם משתמע, ללא ספק, ששיתף פעולה בבדיקתו תוך מילוי דייקני של הוראות הבודקים.

בדיקות עיניים

בדיקה נוספת, של רופא העיניים, מצריכה שקט נפשי וריכוז – בעת בחינתם של גלגלי העיניים במנורת סדק, בעת בדיקת קרקעיות העיניים באופלתמוסקופ ובעת בדיקתה של חדות הראייה מול טבלת המספרים.

כל אלה נבדקו, עפ"י הרישום בגליון המיון. באדם שיכור לא היה ניתן לבצע בדיקות אלה, הן בהיעדר שיתוף פעולה, הן מפאת היעדר ריכוז וחוסר שקט נפשי והן מפאת קיומו של ניסטגמוס (ניד) – הריצוד המתמיד של גלגלי העיניים.

מופיע כסימן עדין עוד בשלב מוקדם של השכרות כשרמת האלכוהול בדם היא 50 מ"ג% (הסף להגדרת שיכרות עפ"י החוק).

אודם בעיניים, ממצא אשר דווח במקרה זה ע"י השוטרים, עלה בקנה אחד עם הממצא הרפואי של דימום תוך-נימי תת-לחמיתי בעין ימין, כפי שדווח ע"י רופא העיניים.

הכירורג הבודק בחדר המיון, ציין אף הוא "עיניים אדומות", ובצמוד לכך ציין את קיומה של "נפיחות באזור הארובה מימין", ובזיגומה (= קשת העול).

כלומר: דימום תת-עורי (המאטומה) בארובת העין הימנית, קרוב לוודאי. לנוכח נתונים אלה, "האודם בעיניים" (בלחמיות, ללא ספק) יכול היה להוות ביטוי לדימום התת-לחמיתי ולאו דווקא לשכרות.

בנוסף על כך ובכל מקרה, אודם בלחמיות הוא ממצא פיסיולוגי מוכר היטב בעיניהם של אנשים הנבדקים לפנות בוקר לאחר לילה ללא שינה.

היו אפוא שתי סיבות מובהקות (פרט לשכרות) לקיומו של "אודם בעיניים".

ריח אלכוהול

באשר לממצאים שכיחים נוספים: "ריח האלכוהול", המדווח ברישומי המשטרה ובגיליונות חדר המיון. ממצא זה איננו יכול להצביע לבדו על שיכרות, בהיעדרם של ממצאים אחרים.

חוש הריח איננו מוחלט וזיהוי הריחות הוא סובייקטיבי ושונה מאדם לאדם, עפ"י משתנים שונים.

אין ספק, שהגדרת הריח היא חווייתית אך אינה ניתנת למדידה ואינה יכולה לבוא במקום אבחנה רפואית בעיקרון. קביעת אבחנות רפואיות איננה נעשית עפ"י חוש הריח.

ריחות יכולים לשמש כנתון מסייע כקביעת אבחנה, אך לא כנתון יחיד עליו מתבססת האבחנה הרפואית.

הממצאים הנוירולוגיים, לעומת זאת, הם אובייקטיביים, אינם תלויים בזהותו של הבודק ואינם משתנים מבודק לבודק.

הממצאים הנוירולוגיים הם רגישים ואמינים כמדד לקביעתו של מצב השיכרות, או הפיכחות, באדם הנבדק.

ספרי הרפואה (טוקסיקולוגיה ונוירולוגיה כאחת) מפרטים היטב את היחס בין רמות האלכוהול בדם לבין הופעתם ההדרגתית של הממצאים הנוירולוגיים. לעומת זאת, אין בספרי היסוד הרפואיים התייחסות לריח כאל מדד אבחנתי מדויק או מדד אמין (מובאה 4).

הצעות לשינוי חקיקה

כדי להתגבר על אותם המקרים שבהם שתה הנהג משקה אלכוהולי, כשמדובר בשתיית כמות אלכוהול שיש בכוחה להביאו לרמה שמעל המידה הקבועה, אשר נמדדת בפועל במועד מאוחר יותר, לדעתנו יש לשנות את הוראות החוק כדי שניתן יהא להרשיע גם במצב זה.

הרציונאל הוא, שהשותה לא ידע שתתרחש תאונה עוד לפני שהאלכוהול יספג בדמו, לכן בשותה כזה יש סיכון תחבורתי אשר שומה על החוק למונעו.

כמובהר לעיל, בתקנות הטיס נקבע איסור למלא תפקיד של איש צוות בכלי טיס וזאת תוך שמונה שעות מאז שתיית משקה אלכוהולי, בלי כל קשר לריכוז האלכוהול בדם.

יחד עם זאת, יש איסור להפעיל כלי טיס ברמת אלכוהול העולה על 50 מ"ג%. כשמדובר בנהיגת כלי רכב, לא נראה לנו כי הציבור יוכל לעמוד בחקיקה גורפת לפיה יוטל איסור על נהג לנהוג כלי רכב תוך שמונה שעות, או פרק זמן אחר, מאז שתיית משקה אלכוהולי.

לפיכך הצעתנו היא לשנות את החוק באופן שישונה סעיף 169 ב´ (ג) לתקנות "יראו אדם שיכור… אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה, או יכול לעלות על המידה הקבועה תוך שלוש שעות, ללא תוספת אלכוהול". (התוספת המוצעת מסומנת בקו תחתי).

סיכום

הנהיגה בשיכרות היא בעיה שכיחה יותר ויותר. החוק מגדיר את השיכרות בעת נהיגת רכב, על פי רמת האלכוהול האתילי (אתנול) הנמדדת בדמו של הנהג. הסף המוגדר ("המידה הקבועה") בחוק הוא 50 מ"ג%.

עם זאת, קיים תמיד פער זמנים מסויים בין שעת הנהיגה (או הארוע התאונתי בנהיגה), לבין שעת הנטילה של דגימת הדם מהנהג החשוד בשיכרות.

רמת האלכוהול הנמדדת מעבדתית בדם הנהג אינה זהה, בהכרח, לרמה בפועל בעת התאונה. על כן, רצוי מאד להיעזר במאפיינים נוספים-חזותיים והתנהגותיים, בעת קביעת מצב שיכרותו או פיכחונו של נהג.

הבדיקה הנוירולוגית הקלינית יכולה לספק מדד אמין למידת שיכרותו של הנהג. זאת, לנוכח המיתאם ההדוק בין ממצאי הבדיקה הנוירולוגית לבין רמת האלכוהול בדם.

ספרות:

1. Dreisbash RH and Robertson WO: Ethanol. In: Handbook of Poisoning. Norwalk;
Lange (12 ed.), 1990. pp. 170-175.
2. Ellenhorn MJ and Bareceloux CG: Medical Toxicology, Diagnosis and Treatment
of Human Poisoning, New York: Elsevier, 1988. p. 32; pp. 787-794.
3. The Merck Manual – Chap. 195. Alcoholism. Centennial Edition (17th), 1999, pp.
1581-1585.
4. Smith M: The use of smell in the differential diagnosis. Lancet, 2:1452-1453,
1982.

* שופט, בימ"ש השלום בתל אביב- יפו.
** נוירולוג וטוקסיקולוג, המחלקה הנוירולוגית, המרכז הרפואי שערי צדק, ת.ד. 3235 ירושלים
91031.